תשובה: אווו.... איך שיר נולד. אני יכול לתת שתי אפשרויות. האפשרות האחת היא שהמוסיקאי מחליט לכתוב שיר, והוא יושב ומתאמץ ומנסה וכותב ומוחק ומשיר שיער... ויוצא לו משהו. זו דרך אחת - וזו לא הדרך שלי. הדרך שלי היא שאני מחכה להשראה שתשרה עלי. אני מרגיש התחוללות בתוכי.
האדרנלין מתחיל לעבוד, אני מרגיש שיש משהו שאני רוצה להוציא החוצה. אני ניגש לפסנתר, או לגיטרה, ואני מתחיל לקשקש. אם מסתבר שיוצאות רק שטויות, אז אני עוזב את זה, אני בכלל לא מנסה. אבל במידה וכן יוצא, אני מנגן עוד ועוד ועוד איזשהו משפט מסויים שאני יודע שזו התחלה של משהו - ופתאום הוא יוצא בבת אחת - מלא. בית ופזמון, או עוד חלק, מלא לחלוטין.
אם יצא ואני לא מתרגש ממנו - הוא לא טוב. אני שוכח אותו. בכוונה תחילה. פשוט זורק אותו מהמחשבות שלי. אני לא שומר שירים. אין לי שירי מגירה. ואם היו שירי מגירה זה מפני שפעם לפני הרבה מאוד שנים כתבתי אותם, ולא כתבו להם מילים, ושכחתי אותם מפאת הזמן הארוך שחלף.
השיר היחידי שכתבתי בכוונת תחילה, כי הזמינו אותו ממני מקול ישראל לתוכנית דו רה ומי עוד, היה בהיותי עדיין חייל בסוף השירות הצבאי, בשנת 69 או 70. השיר היה של ירון לונדון - אליעזר בן יהודה. זהו השיר היחידי שכתבתי באופן טכני. לא חיכיתי להשראה, אלא פשוט ניסיתי, תכננתי את המהלכים. זהו דבר שעשיתי באופן חד פעמי.
לגבי עוד שני שירים, חלה הפסקה בעת הכתיבה, תחת ההשראה. בשיר ברית עולם כתבתי את שני החלקים הראשונים כמוסיקה לסרט בעצם, ל"חגיגה בסנוקר", כקטע הרומנטי, ללא מילים. ידעתי שהשיר לא שלם, שחסר לי איזשהוא חלק. החלק הזה הגיע כעבור שלוש שנים. וכשזה יצא, ידעתי שזהו, זה השיר, והבאתי אותו לאהוד מנור. עוד שיר אחד כזה היה "נערתי". הלחנתי חלק, חיכיתי שנתיים או שלוש כשאני כל הזמן עם הספר של נתן זך מול העיניים - ושום דבר לא יצא. ופתאום בבת אחת זה בא.
היו כמה שירים שהלידה שלהם היתה קשה, בגלל שלא היו להם מילים. "ילדותי השנייה", למשל. הייתי שכן של יוסי בנאי והבאתי לו את המנגינה, כי הוא כותב מילים יפה מאוד. הוא אמר שהוא אוהב את זה מאוד והוא רוצה לכתוב. חיכיתי שבוע.. שבועיים.. חודש.. חודשיים.. חודשים... והמשפט היחידי שיצא לו זה "אם זה נכון באמת....." וזהו. בסופו של דבר הבאתי את השיר לאהוד מנור והוא מיד אמר: "זו ילדותי השנייה".
עם אהוד מנור יש לי בכלל סיפור מעניין. הוא מרגיש כנראה את המוסיקה שלי מאוד מאוד מהר ונכון, למרות שלרוב אני לא אומר לו על מה אני חושב.
כתבתי, למשל, לריקי גל את המנגינה לשיר "טוקיו גדולה", והיא ביקשה לתת את זה לידידה שלה שתכתוב את המילים. המילים שהידידה כתבה דיברו על גמלים ובדואים ומדבר. עוד לפני זה אמרתי לריקי שזו מנגינה שאני רוצה שהיא תשיר כמו גיישה. ריקי ביקשה לתת את זה לעוד מישהו שיכתוב... וכך זה עבר חמש ידיים, שכתבו כולם על גמלים ובדואים ומדבר. ואני לא רציתי גמלים ובדואים ומדבר, רציתי שהיא תשיר כמו גיישה, וזה לא מסתדר עם גמלים...
הבאתי את המנגינה לאהוד מנור, ואיך שסיימתי להשמיע לו הוא אמר - זה נשמע לי בלדה יפנית כזו...
אותו דבר קרה עם השיר על הכלב שלי שמת, שקראתי לו איגלו. נסעתי ללונדון לאהוד שהיה אז באוקספורד. הייתי אצלו שבוע וכתבתי שם את כל החומר של התקליט סוף היום. אהוד כתב את המילים לרוב השירים. וכשנתתי לו את המנגינה על איגלו, לא אמרתי לו כלום... הוא הלך לחדר השני וחזר עם מילים על איגלו. אז יש כנראה קשר מיוחד עם אהוד מנור שקושר אותי אליו מבחינה מקצועית כל כך הרבה זמן. למרות שאני כל כך מעריך אחרים, כמו יהונתן גפן, יענקלה רוטבליט, נתן זך, יהודה עמיחי, ועוד. אבל איתו, עם המנגינות שנכתבות קודם - אני ישר הולך אליו. ובזמן האחרון, לעיתים, אני הולך אלי. אבל זה נולד לי הרבה יותר קשה. אני מתאמץ, ולפני שאני מרגיש שאני רוצה לכתוב מילים אני נסוג, אין לי כח לזה. זה מאמץ עצום בשבילי, אני מרגיש מותש לחלוטין. מוסיקה זה הרבה יותר קל...

תשובה: מילים שאני מקבל קודם גורמות לי לכתוב הרבה יותר מהר מפני שאני רואה מיד את המסגרת, אני רואה שיר, ואז קל לי יותר לקבל את ההשראה.
ההשראה לא באה כל כך מהר כשאין לי מילים. זה יכול לקחת שנים לפעמים.
היתה לי פעם הפסקה של שנתיים שבהן לא כתבתי כלום. זה היה בשנת 72 או 71 עד 73. בתקופה ההיא כתבתי מוסיקה לפרסומות. למשל מוסטנג... פייפר האוס... באולמי ארגמן בחולון... כל שמחה חלום... על פי חתך הגילאים אתם לא מכירים. ההפסקה שעשיתי היתה כל כך גדולה מפני שניסיתי לכתוב והרגשתי שמשהו מתחולל בתוכי וניגשתי לנגן, ויצא לי ג'ינגל באורך שלושים שניות... החלטתי שאו אני או הג'ינגלים. מקץ שנתיים סוף סוף כתבתי משהו. גאל אותי מייסורי שמוליק קראוס. הוא הביא לי מילים שרצה לג'וזי כץ, לתקליט שהוא רצה להפיק לה. אהבתי מאוד את הטקסט והלכתי הביתה. כעבור שעתיים חזרתי עם השיר מוכן, וזה היה "לקחת את ידי בידך". אמרתי לשמוליק שאני מצטער, זה לא מתאים לג'וזי, ונתתי אותו ליהודית רביץ.

תשובה: חיים רגילים, אתה יודע. קמים בשבע בבוקר להכין את הילדות לבית הספר, לשאוב אבק, לשטוף את הכלים... להתנהג רגיל לגמריי, ופתאום הם יבואו.
שירים כמו ב"מיץ עגבניות" למשל - יש לי עוד הרבה שטויות כאלה. ייתכן ואני אוציא.. מיץ תפוזים, יכול להיות. אני צריך לאגור אותם כי יש לי ממש קטעים כל כך קצרים של דברים, שצריך לפתח אותם עד כמה שאפשר שטותי ועד כמה שאפשר רדוד... צריכים להתבייש בשירים האלה, זו תרפיה, פשוט להוציא את כל השטויות שאפשר. אבל זה כנראה קורה אחת לחמש עשרה עשרים שנה. אני עשיתי את זה ברגעי המשבר הכי גדולים שלי, בעצם, בחיי הקודמים. אז עשיתי את "שירים במיץ עגבניות". לגבי שירים קצביים - בדיסק הבא יהיו שירים קצביים, אני יודע, אני שמעתי אותם... ולא לדאוג, זה יבוא.

תשובה: בקיבוץ למדתי חלילית כמו כולם בכיתה אלף, וקצתי בכלי הזה. ביקשתי כשהייתי בן שש להופיע בחדר האוכל בקיבוץ, בחנוכה. ניגנתי את "אימי אפתה לביבה לי", וגם זימזמתי קול שני. ובכך מיציתי את כל הכלי הזה, שבהתחלה חשבתי שסידרו אותי כי הוא היה מלא חורים...
אחר כך עברנו למנדולינה. לא הסתדרתי עם מנדולינה... קבעו שאנחנו צריכים להיות בתזמורת המנדולינות בקיבוץ, ולא הסתדרתי עם זה, הטרמולו של יד ימין יצא עילג, אז נטשתי את זה.
בגיל 10 התחלתי ללמוד לנגן בפסנתר. זהו בעצם הכלי שלי. למדתי שש שנים מוסיקה קלאסית כאשר בעצם ניצלתי את היידע הזה אחר כך לצרכיי האישיים, כלומר לכתוב מוסיקה. גיטרה ואקורדיאון למדתי כי הם היו בחדר המוסיקה. אקורדיאון היה לי קשה מאוד, כי זה שלוש פעולות בבת אחת... באסים פה, קלידים פה, וגם לנפח. תמיד הייתי מצליח שתי פעולות...
אחר כך בצבא התוודעתי לשאר הכלים, כמו מערכת תופים ובאס, קצת גיטרה חשמלית...
מפוחית התחלתי לנגן בגיל עשר גם כן, בהשראתו של שמואל גוגול. ביקשתי מההורים שייקנו לי מפוחית כי אני חושב שאני יודע לנגן. הם לא האמינו לי, כי הם לא שמעו אותי מנגן אף פעם, אבל הייתי נודניק, והם קנו לי, ובאמת, לקחתי אותה ושמתי בפה והתחלתי לנגן, וביקשתי גם עם כפתור, כמו של גדולים... רק אחר כך הבנתי מה זה.
ואני יודע חליל צד קצת, קלרינט, מתקופת הלהקה הצבאית. זה בעצם הבסיס.
המוסיקאים שהשפיעו עלי הם ג'ורג' בראסנס, שרל אזנבור, ז'ק ברל, מוסיקה קלאסית, בעיקר שופן - ועוד מלחינים אחרים, אבל שמתקרבים לשופן ביצירה שלהם. אהבתי מאוד מאוד מאוד מוסיקה צוענית, ולמזלי הייתי שומע ברדיו אחת לשבוע תוכנית של שירי עמים, בה השמיעו דברים מכל העולם, וזה מה שבעצם השפיע עלי. מוסיקה מהודו, מאפריקה ומברזיל, מצפון אמריקה, מאירופה בכל מיני מקומות כמו ארצות הבאלקן. סבא שלי שהיה מרומניה שר לי בפעם הראשונה משהו עם מקצב לא זוגי, ואני לא הבנתי אותו, לא הבנתי איפה האחד... הוא פתח בפני אופק חדש - מוסיקה מהבאלקן. לימים אחר כך נפלה לי ההזדמנות לעסוק בתוכנית רדיו של מוסיקה מברזיל שנקראה "ארץ טרופית יפה", וזה היה להצלחה והתפשט כמו אש. מיד לאחר מכן, בהפרש של חודשים, עשיתי תוכנית על ארצות הבאלקן. זה לא התפשט כמו אש... אבל עשיתי את זה מתוך אהבה.
מישראל - שמעתי סשה ארגוב ואהבתי אותו מאוד.

תשובה: יעקב גלעד נתן לי את הטקסט. הרבה פעמים קורה שאני שם את הטקסט על הפסנתר או ליד הגיטרה, והפעם זה היה ליד הגיטרה במקרה. הסתכלתי עליו, אני תמיד מסתכל ושותק. זה כאילו אני לא עושה כלום. אבל האמת היא שזה נכנס בי פנימה, ואני לאט לאט מתחיל לשמוע שזה מתחולל. בהתחלה אני רואה כאילו זה מתחולל בתוך המילים, כאילו הן מרצדות, ואחר כך פתאום אני מתחיל להרגיש את זה בבטן, ואני מרגיש שאני מוכן לזה. לקחתי את הגיטרה וזה התחיל. זה פשוט הפתיע גם אותי. זה התחיל כמו שאתם מכירים את השיר. הייתה לי בעיה בהתחלה של קואורדינציה בין מה שאני רוצה לנגן ומה שאני רוצה לשיר. אבל לאט לאט זה הסתדר, תוך שעה...

תשובה: פעם הלכתי לראות את המחזה קריזה של יהושוע סובול שבוצע על ידי תאטרון חיפה. אחד מהשחקנים היה דב גליקמן. שמעתי את המשל והנמשל על הבמה, אבל כסיפור נורא קצר: היו שכנים, היא היתה מכבסת כל היום ותולה את הכביסה בחוץ, והיה לה שכן שהיה לו שובך יונים, והם באו, חירבנו על הכביסה שלה, ואז הם רבו, אז למה אומרים שהיונה מביאה את השלום. זהו, זה היה נורא קצר. כעבור שנה או שנתיים, הייתי בגלי צה"ל, ועשיתי הקלטה עבור דורי בן זאב. כשסיימתי את העבודה אמרתי לטכנאי: תריץ את הסרט. ופתאום זה יצא... עם המבטא, כל הסיפור, לפרטי פרטים.. לא חשבתי על זה קודם אבל זה פשוט זרם... הייתי במצב של טמטום מוחלט... זה כמובן היה ארוך ממה שאתם מכירים, אני קצת קיצרתי את זה, כי השתוללתי שם עם המכבסת תולה, שיבשתי את זה יותר ויותר עד שזה הגיע למכבאת אש צולעת. ולאט לאט גם עשיתי רוורס וחזרתי חזרה עד למכבסת תולה. אבל הייתה לי תחושה שזה כבר יותר מידי, אם זה הולך להיות מושמע זה עלול להמאס, החלק הזה. אז פשוט גזרתי אותו. אחר כך בדיסק חזרתי על הביצוע המדוייק כדי שההקלטה תהיה יותר טובה, כיוון שההקלטה המקורית בעצם נגנבה מגלי צה"ל, ואלי ישראלי שהיה משמיע את זה מידי יום, ביקש מהמאזינים להחזיר את הסליל, ומישהו שלח לו הקלטה שהוקלטה מהרדיו בעת השידור, שהיתה באיכות מאוד מאוד ירודה. לכן החלטתי להקליט מחדש באולפן, בזמן שעשיתי את "שירים במיץ עגבניות". הדבר היחידי המקורי שהשארתי בפנים זה הצחוק של דורי בן זאב דרך הקונטרול. את זה השארתי כי זה נורא מצחיק, איך שהוא צוחק. רק הוא יודע לצחוק ככה. זה הסיפור של מוריס והיונים. לעשות את זה? אני... אני מתבייש. אני מרגיש לא נח עם זה.
(הערה מהקהל - שנצא?)
הייתה פעם הופעה שבה ביקשתי מהקהל לצאת, כי אמרתי שאני רוצה לשיר את השיר הזה בדלתיים סגורות. ומישהו שאל - איך נדע שזה נגמר? אז אמרתי: לפי מחיאות הכפיים...

תשובה: אני לא יודע.
בתקליט הראשון הקטע הזה היה קשור לתוך "אלוף משנה במילואים". יצאו כמה עותקים כאלה, אבל אחר כך המשורר שכתב את השיר הזה התנגד. אני כיבדתי את רצונו וביקשתי מחברת התקליטים להפסיק את ההפצה של התקליטים. ערכנו מחדש, בלי השיר הזה. אני מכבד את רצונו ולא אוציא אותו. (הערה: הכוונה לשיר "תנאי", מאת המשורר כרמי, שנכלל באלבום הראשון של כספי, במהדורה הראשונה בלבד.)
"השלום היה אצלי בבית" - מתי שהוא הוא ייצא. אולי. אני עוד לא יודע. יש שירים שנכון שהקלטתי אותם, אבל אני מרגיש שהם כמו תרגיל מוסיקאלי. לא עמוק מספיק. אז נחכה ונראה, יכול להיות שיקרה איתו משהו, אולי זה יהיה קטע מוסיקאלי מנוגן.

תשובה: לא בדיוק. יש שירים שאני שר מאז שכתבתי אותם ועד היום והם לא נמאסים עלי. יש לזה סיבה. המילה נמאס לא מתאימה, זה הרבה פחות מזה, פשוט אין מילה אחרת. אולי התעייפתי קצת מלשיר אותם, אבל הם לא נמאסו עלי אף פעם. אז אני עושה הפסקה וכעבור כמה שנים אני מעיר אותם מחדש.
שנים שרתי "יום שישי חזר" עד שקצת התעייפתי ממנו, אבל זהו, חזרתי אליו, ואני עושה אותו כשאני מופיע עם נגנים. אני חושב שהמזל שלי שלמדתי מוסיקה קלאסית. זה העניין. ההרמוניות הקלאסיות זה הדבר המנחה אותי. לצערי מי שקילקל את זה שיטת ימהה. התחילו ללמד באופן מסחרי ומהר, זה בעצם ללמד איפה ללחוץ על הטייפ...
בפסנתר זה לא ככה: אתה לא נוגע - לא שומעים. אתה לא מנגן חזק, לא יהיה חזק. אתה רוצה חלש, תנגן חלש. אתה יוצר את הדינאמיקה. כך שמי שלומד לנגן בפסנתר, יידע תמיד לנגן על כל כלי מקלדת אחר. זו רק עייפות לפעמים לחזור באמת הרבה שנים על אותו הדבר, ואני מרגיש גם מול הקהל שצריך להחליף קצת, להתרענן. בקרוב מאוד אני אקליט דיסק חדש ואני אצא בהפקה חדשה, שתהייה מרעננת לחלוטין, כי כל החומר חדש לחלוטין מההתחלה ועד הסוף. אני משתף שם את ידידי נאסים דקוואר שהוא נגן עוד וכינור נפלא, ולמד כינור קלאסי מאז שהיה ילד קטן. הוא יודע לנגן גם בחצאי טונים נקיים לחלוטין, וגם ברבעי טונים. הוא מסוגל לנגן גם אקורדים בעוד, וזה נשמע גיטרה, אבל עם צליל של עוד. זה מאוד מאוד מעניין. אבל אני לוקח את הכלי הזה לטובתי, כלומר אני לא משתעבד לרוח האוריינטלית. בדיסק הזה יהיה למשל שיר שהוא במקצב של סמבה ארגנטינאית קצת מהירה. אני מצרף את העוד לזה. זאת אומרת אני מנצל אותו, בגלל הצליל המעניין שלו, לדברים שלי. בשיר הזה המסויים תשיר איתי בדואט אחינועם ניני, ואנחנו גם נשיר את השיר הזה בצרפתית, ובפורטוגזית, ואולי בערבית.

תשובה: זה בדם אצלי, למרות שההורים שלי מרומניה. פלא. כשידעתי שאני רוצה שיהיה "נחליאלי", עוד לא הייתה לי מנגינה, אבל אני ידעתי שהמילה "נחליאלי" מבטאת את הלך הרוח המרוקאי במדוייק ואת המקצב. (הדגמה). ומזה בא השיר. אחר כך עם המנגינה והמילים. כמו שזה אצלי בדם, ככה גם המקצבים האחרים, הבלקניים, שאני מאוד מאוד אוהב. הדברים האלה יבואו לידי ביטוי גם בדיסק החדש - המקצבים הלא זוגיים מכיוון בלקן. אבל יחד עם זה גם דברים שהם קלאסיים או קצת שונים. אולי באוזניכם הם יהיו מאוד מאוד שונים, אני לא יכול להיות אובייקטיבי...

תשובה: קודם כל זה מזל גדול נורא, כי זה קרה רק פעם אחת, בשנת שבעים, ולא חזר על עצמו גם כשניסינו כעבור 14 שנה. זה היה איזה מן רגע שכנראה לא יחזור, למרות שלאחרונה כתבנו שיר יחד, והוא נכנס לתוך התוכנית. אנחנו מתכוונים לנסות ולהפגש ולראות, אולי ייצא משהו. למרות שזה תלוי בהשראה. אנחנו משרים האחד את השני - יושבים מול טקסט, אני מתחיל משהו והוא משלים אותו, או להפך. אני מאוד רוצה שייצא משהו, מכיוון שהוא מטורף, ואני לא, ואני משפיע עליו בחוסר הטירוף, והוא משפיע עלי עם הטירוף שלו. אז ביחד יוצאים דברים מאוד מאוד מעניינים. אני מאוד מקווה שייצאו לנו עוד שיר או שניים, ונוכל להכניס אותם לתוך התוכנית. אנחנו גם חייבים לנשותינו עוד שיר אחד לפחות שהן יוכלו לבצע ביחד.

למתי ומיכל היקרים - הגשמתם לי חלום, תודה
ערב מרגש (והתרגשות היא דבר יפה), מיוחד, שיא בקריירה מוסיקלית שלי.
לנגן על במה אחת עם מתי כספי, חלום גדול שהתגשם.
מיכל, כל הכבוד, חזקי והמשיכי כי התוצאות מדברות בעד עצמן, את גדולה.
היום בעבודה חבל על הזמן, תפוקה אפס, כמו לבוא לעבודה לאחר ערב החתונה...

תודה רבה למיכל ולמתי!
היה באמת נפלא, החששות שהיו לי לפני שלא תהיה כימיה בין מתי לקהל התפוגגו במהלך המפגש.
אין לי אפילו תלונה אחת :)
אני חושב שאם יהיה מפגש נוסף, כדאי שיתקיים לפחות עוד כמה חודשים, כדי להשאיר לנו טעם של עוד.
ועוד ברצוני להוסיף: ההסבר על המנעד ואופן השירה שלו היה ממש מאלף.
החכמתי :)

ראשית- תודה למיכל, שבלי מחויבותה הבלתי-מסויגת לא היה קיים אתר כזה, ומן הסתם, גם מי שירים מפגש מרגש, כפי שהיה לכולנו אמש.
שנית- תודה למתי על שיתוף הפעולה, גם אם זה לא היה הכי טבעי עבורך...
ולסיכום - נפלא לראות כי עדיין ניתן להגיע למקומות כל-כך נשגבים, סתם כך, מאהבה.
באהבה...

תודה למתי, ולמיכל
אני חייב לציין שאתמול המפגש היה חוויה בלתי נשכחת עבורי..
(לחשוב בכלל כמה ויכוחים היו סביב המפגש הזה לפני כן.. אני בטוח שכולם נהנו מאוד)..
תודה רבה על חוויה והזדמנות יוצאת דופן, ובלתי נשכחת.
מרוב התרגשות לא ממש הייתי שם..
פיסית הייתי שם- מנטאלית הייתי במקום אחר לגמרי..

מיכל,
תודה שהגשמת לי חלום, לשיר ולנגן עם מתי.
עכשיו נראה אותך מגשימה לי עוד חלום, לנגן ולשיר עם סטיבי וונדר! :)
האמת אחרי מתי כספי, זה נשמע קצת אפשרי. מי היה מאמין...

תודה מתי,
תודה לך שלימדת אותי רבות, ותרמת לנו מעט מחוכמתך וכישרונך.
תודה על היחס החם והשיתוף.
תודה.
תודה מיכל,
שאיפשרת לי להכיר אותך ואנשים מדהימים ורבים.
תודה שפתחת לי עולם ומלואו, תודה על ההתמדה, ההיכרות המעמיקה של המוסיקה של מתי.
תודה.
תודה לכולכם:
מיכל, יותם, עינת, עמית, צור, דרור, עומר, יעל, צביקה, ליאת, לי-אור, דוד, עופר, חן, ועוד רבים טובים שאני מצטערת אם לא הזכרתי את שמם...
תודה לכם, תודה על השיחות המעניינות, הלימוד, תודה על הכל כי בלעדיכם הפורום לא היה קיים...
היה תענוג לראות אתכם כה מציאותיים אתמול, טוב לראות שאני לא יוצרת אתכם מדמיוני הפורה... :)
תודה על הפרגון, הייתם גדולים אתמול!!
מחכה בקוצר רוח לפגישות הבאות ולמנגינות המתנגנות..

ראשית שלום לכולם!
אני חייבת לציין שמאוד נהנתי אתמול, כמו כולם. והופתעתי לגלות שיש עוד כמה מטורפים כמוני שמעריכים כל כך ומעורים כל כך ביצירה של מתי כספי.
בחברה ממנה אני מגיעה - נדיר למצוא אנשים כאלה.
מיכל, קודם כל תודה!
שנית, תנסי לשכנע את מתי ליצור עוד מפגשים שכאלה... בבקשה.

תחושה נפלאה!
אני בטוחה שאני לא יחידה (וכן לאור כל ההודעות המקסימות של כולם) - אתמול הרגשתי משהו מיוחד. הייתה תחושה מאד אינטימית, וכל הזמן הרגשתי כי אני ברת-מזל להשתתף בפורום כזה.
מבחינתי השיא היה לשיר עם מתי בהרכב מיוחד שכזה (נגנת המפוחית- היית משהו!!!), והייתי שמחה מאד מאד (מאד!!) אם יהיו לנו עוד מפגשים כאלו.

מתי - ת ו ד ה   ר ב ה   ל ך, היה ערב נפלא!
תודה לך על החום, הפתיחות והנכונות לענות על שאלות, לנגן ולשיר עם המעריצים הנרגשים, על שבאת והיית איתנו באופן שונה מהרגיל, באווירה מצויינת ומהנה.
אני מאושרת שנהנית, למרות שגם עבורך זו הייתה חוויה יוצאת דופן.
תודה גם לכל הנגנים והזמרים האמיצים שעלו וריגשו אותנו: צור, קרין, תמיר, עמית, דרור, יעל, ליאור, עומר, צביקה, רעות.
וגם לרחל, נועה ודודו שעזרו - תודה, ולכל מי שטרח והגיע.
מתי, היית מ-צ-ו-י-י-ן :)
אוהבת אותך מאוד מאוד

מצטרפת לתודות של מיכל, וגם לך מיכל - על שטרחת ואירגנת. כל הכבוד!
מתי - היה נפלא!!! תודה על שהקדשת לנו ערב מיוחד כזה, שנתן הרגשה כל-כך טובה.
שלך תמיד

תודות - למיכל, למתי ולקהל
היה באמת מיוחד מאוד
יש לי טעם של עוד !!
תודה רבה

מיכל יקירתי,
תודה ענקית על הערב הנפלא הזה... !
בזכותך הגשמתי חלום של שנים ועל כך אני אודה לך לעד : -)
מתי,
היה כיף, מרגש ומסעיר. באמת ערב מיוחד ונפלא.
כולי תקווה שהוא רק הראשון מסוגו :-)

מה נגיד לך?
קשה לאחר מכן לחזור למציאות.
מתי, אל תשכח אם אתה צריך עזרה ב - Georges Brassens, אשמח להיות לנציג. שוב פספסתי הזדמנות לעלות איתך לבמה (מה עוד שהכנתי לך שיר מיוחד). זה יהיה בפעם הבאה.
מתי, תנוח קצת,
המון merci.

"כל הכבוד" ענק על הארגון של הערב וכל מה שהיה מסביב. הערב עצמו היה יפה ביותר, ואני רואה עכשיו שכל דרי הפורום מעידים על כך. אני עצמי נהניתי מאוד לנגן עם מתי, למרות שעשיתי קצת פאדיחות (הגעתי ישר אחרי שבוע מהצבא, ולא באמת חשבתי שאני עומד לנגן איתו - אני אידיוט, הייתי צריך להתאמן קודם!)

ההופעה הייתה מ-ה-מ-מ-ת!
כל כך נהנתי מההופעה, בעיקר מהנגינה עם המעריצים! למרות שמתי לא ניגן את הבקשה שלי (שער הרחמים) כנראה מפאת חוסר זמן נהנתי מאוד. לדעתי השילוב היה הכי טוב עם עמית גונן, במקום לדאגה (ממש תזמורת!) ובסמבה לשניים.
גם צור בוברוב שמתי בטעות הכריז עליו כצור "בורוכוב" היה מעולה, למרות שהוא ניגן שיר שלא הכרתי. נהנתי בתור נגן גיטרה.
בהזדמנות זו הייתי רוצה לברך את כספית על היוזמה, כל הכבוד לך. מתי יש עוד מפגש כזה?

יזמתי את הרעיון לבצע שירים וללוות אותי על הבמה, כי חשבתי שזה מגיע לכם. כמו כן, בקשתי את מיכל שתפיץ את הבקשה לרשימת שירים שהייתם רוצים לשמוע. המפגש בעיני היה חשוב מאוד, ושוב, אני מאוד מאוד נהנתי והתרגשתי בערב המיוחד הזה שהוא עבורי חוויה שלא אשכח.
שלכם,
מתי