הקיבוץ הוא גן עדן לילדים
מתי כספי נולד בשלושים לנובמבר 1949, בקיבוץ חניתה. לפעמים, הוא אומר, הוא מהרהר בשלווה הקיבוצית של חניתה: "הייתה לי ילדות מאושרת בקיבוץ. נהניתי להיות לבד עם הטבע. הייתי שקט מאוד. בגן הייתי מבלה שעות בישיבה על ארגז הכביסה המלוכלכת, דופק לפי קצב ושר שירים. הילדות בקיבוץ היא הילדות הכי יפה בעולם... הקיבוץ הוא גן עדן לילדים. אני עדיין בן קיבוץ, גם אחרי כל השנים."

חשבתי רק על מוסיקה
בגיל חמש וחצי, בהיותו בכיתה א', החל ללמוד לנגן בחלילית, ואז במנדולינה, אבל אחרי ששמע את שמואל גוגול מנגן במפוחית פה, דרש שיקנו לו מפוחית, כי היה בטוח שהוא יודע לנגן. "הייתי תלמיד רע, הייתי מוזר, אבל מוזר שאומר רק את האמת. אהבתי מאוד את העצלות. כל דבר שהיה קשור בעצלות עשה לי טוב. להורים שלי אמרו: הוא יכול אבל לא רוצה, ואני אמרתי שזה נכון, כי חשבתי רק על מוסיקה. האמת היא, שאף אחד לא דיבר איתי על מצבי. דיברו עם ההורים, המחנכת, הפסיכולוגית. לא איתי. לא עשה עלי רושם שחשבו שאני טמבל. לפני הצבא, חשבתי להיות מורה לחינוך גופני, זה נראה לי יותר מאשר כל אותם תרגולים בפסנתר."
אביו של מתי נלחם למענו כדי שיגיע לפסנתר, ובסוף הסכימו בקיבוץ לרכוש עבורו פסנתר. מגיל 10 למד לנגן בפסנתר בקונסרבטוריון של נהריה, במשך שש שנים. "לא אהבתי את התרגולים בפסנתר. אבי ישב לידי כדי לוודא שאתאמן שעה ביום. לכן ניגנתי חצי מרצון וחצי מאונס."

מתי והמפוחית

להלן הסיפור על איך התחיל מתי כספי ללמוד מוסיקה:
"כשהייתי קטן, בגיל שמונה לערך, נהגתי ללכת אחת לשבועיים לראות את הופעתו של שמואל גוגול, שהיה מופיע בבית ההבראה בקיבוץ חניתה כחלק קבוע מהתוכנית האומנותית. כך עשיתי במשך זמן רב.
שמואל גוגול היה תמיד מסיים את הופעותיו בקטע נגינה שניגן במפוחית בגודל 2.5 ס"מ, שכאשר היה מנגן בה, הייתה נעלמת בתוך פיו.
מקץ כשנה, הוא ניגש אלי בסוף ההופעה ושאל אם אני רוצה את המפוחית. הוא כנראה הבחין בילד הקטן שעומד ומסתכל בו וראה את הבעירה הפנימית שלי, ולכן שאל.
אמרתי שכן.
תשובתו הייתה: תספר לי כשהתחלת ללמוד לנגן בפסנתר, ואז אני אתן לך.

זה היה הרגע בו התחלתי "לבלבל את המח" להורי.

פסנתר היה דבר לא מקובל בקיבוץ, דבר שאף אחד לא העלה בדעתו. בקיבוץ היו דפוסי חיים ברורים ללא כל נטייה ימינה ושמאלה. לכן החל אבי להלחם בעבורי, עד לרגע שבו נאותו בקיבוץ, אחרי המלצת המורה למוסיקה שלי, ואחרי בחינה של מורה מקיבוץ שכן שבחנה אותי והמליצה, לשלוח אותי ללמוד. אישרו לי ללמוד במקום אחר, על חשבון המשק - דבר שלא קרה מעולם לפני כן. באותה תקופה נפתח הקונסרבטוריון בנהריה, שהיום הוא על שם רפאל דראגן - שהיה אז עולה חדש מרומניה. דראגן היה המורה שלי.
אבי נהג לנסוע איתי לשיעורים באופן קבוע כדי לתרגם לי את דבריו. למדתי שם פעם בשבוע.
הייתי מתאמן בפסנתר של בית ההבראה - כל יום שעה. גם אם ירד גשם. אבי היה הולך איתי ונוכח באימונים.

מתי בקונצרט הראשון שלו בקונסרבטוריון בנהריה, בגיל 10

בשלב יותר מאוחר, כעבור כחצי שנה, קנו פסנתר לחדר המוסיקה של הקיבוץ עצמו.

בתום שיעור הפסנתר הראשון הלכתי להופעתו של גוגול בקוצר רוח, וכשהסתיימה ההופעה, ניגשתי אליו ואמרתי לו - היום היה שיעור הפסנתר הראשון שלי. הוא מיד תלש את המפוחית מהצואר ונתן לי אותה. אני מחזיק בה עד היום.

כעבור שנים רבות - בתוכנית רדיו שהתראיינתי בה, בשנת 87, בין ההפתעות שעשו לי בתוכנית - נכנס לאולפן שמואל גוגול ונתן לי במתנה מפוחית שחברת honer הוציאה על שמו (מודל גוגול)."

המורה שלו לפסנתר, דראגן, הטיל עליו פעם משימה לכתוב עיבוד לתווים. ניסה והצליח. מתי כספי מציין את אותו תרגיל כמפנה בדרכו, כי מתאוריה עבר למעשה ונפתח לעניין. הוא היה אז בן 15.