הרבה כבר נאמר על הקשר בין מתי כספי לאהוד מנור.
מתי אמר על אהוד: "הקשר שלי עם אהוד מאוד מיוחד. יש ביננו כימיה שקשה להסביר אותה במילים. הטקסטים שלו ללחנים שלי יוצרים הרגשה כאילו אנחנו כותבים את השירים יחד. המילים שהוא כותב למנגינות שלי מתלבשות עליהן כמו כפפה על יד... אהוד מנור יודע לתרגם את המוסיקה שלי למילים בצורה הטובה ביותר שאני מכיר."

אהוד קרא למתי "נפש תאומה", "האיש שנשמתי צרורה בנשמתו" וסיפר תמיד שמתי מעולם לא תיקן לו מילה, ואילו הוא מעולם לא תיקן למתי תו. את המשפט "אני לא צריך להחליף איתו מילים" הם נהגו לומר זה על זה; דוגמא לכך ניתן לראות בסיפור על השיר "סוף היום" שנכתב על כלבו של מתי כספי - איגלו, שמת: "נסעתי ללונדון לאהוד שהיה אז באוקספורד. הייתי אצלו שבוע וכתבתי שם את כל החומר של התקליט סוף היום. אהוד כתב את המילים לרוב השירים. וכשנתתי לו את המנגינה על איגלו, לא אמרתי לו כלום... הוא הלך לחדר השני וחזר עם מילים על איגלו. אז יש כנראה קשר מיוחד עם אהוד מנור שקושר אותי אליו מבחינה מקצועית כל כך הרבה זמן."

בתקופה בה שהה מתי כספי בארצות הברית כתב לו מנור שני שירים שהביעו את געגועיו ונועדו גם לעודד את מתי. אלה היו "עוד זמן" ו"ים של געגוע", שניהם נכתבו למנגינות ששלח מתי מחו"ל. למנגינה השנייה התכוון מתי שמנור יכתוב מילים שידברו על ביתו סויאן, אך אהוד חיבר מילים שדיברו על מה שהרגיש כלפי מתי באותה תקופה - ים של געגוע. לכן בסופו של דבר נמסרו המילים ליהודית רביץ שהלחינה אותו מחדש. המנגינה לה כתב אהוד את המילים היתה של השיר "סויאן" של מתי, שלאחר מכן נכתבו לו מילים חדשות ע"י רחל כספי והוא מופיע באלבום "עולם אחר".

מהדברים שאמר אהוד מנור על מתי כספי בולטים הבאים:

מתוך עטיפת אוסף מדיה דיירקט, 1999 המוסיקה של מתי כספי היא, בשבילי, מקור של שמחה, של נחמה ושל השראה. כשהכרתי אותו, לפני כשלושים שנה, הוא היה חייל רוקד ושר בלהקת פיקוד דרום. הצלילים הראשונים שהשמיע באזני פעלו עלי כשיקוי קסמים ושמעתי בהם מענה אינטימי מרגש לתחושות שביקשתי להביע במילים. המוסיקה של מתי מתאפיינת בעומק, ברגישות, בחום, בהומור, בעצב, בכאב, בפסימיות אופטימית ובאופטימיות פסימית. כל המרכיבים הללו המתיישבים בטבעיות אלה בצד אלה בחיינו, מתחברים ביצירה אחת רק במקרים נדירים. המוסיקה של מתי היא ציפור שיר נדירה שכזאת. היא אינה מתיישנת לעולם משום שהיא כל כך מקורית ומיוחדת ומורכבת כנפש האדם. חוץ מכל אלה מתי כספי הוא זמר נפלא, ואל תניחו לרכות קולו להסיח את דעתכם מהיכולת הטכנית העצומה ומהמנעד המרשים. אני אוהב אותו ואני יודע שאני לא בודד בעניין הזה.

קטע מספרו של אהוד מנור - "אין לי ארץ אחרת" עמוד 195 כשאני מתבונן בתצלום הנוגה שעל עטיפת תקליטור-האוסף "עשרים השירים הגדולים של מתי כספי ואהוד מנור" (שיצא ב-1994, ובו עשרים משירינו הישנים שלוקטו בשבעת אלבומיו הראשונים של מתי ב"אן.אם.סי", בין 1974 ו-1987), אני נזכר ביום שהצטלמנו שנינו לקראת כתבה בעיתון, בסטודיו של ורדי כהנא הנהדרת, באיזור רחוב המסגר בתל-אביב. זה היה ב-1992, בימים שלא היו קלים למתי. העיתונות הרבתה אז לעסוק בחייו הפרטיים, והכתבות - "ראיונות" שהתעקשו לשבור את שיא הטעם הרע - גרמו נזק כבד לתדמיתו ולקריירה שלו. ורדי הניחה לנו להתייצב מול המצלמה שלה כרצוננו, אבל בתוך החלל הגדול והריק הציבה רק ארגז, וכך ישבנו קרובים, שעונים פחות או יותר זה אל זה, דוממים כמעט. מתי אולי אינו דברן גדול, אבל שפת-הגוף שלו, עם הנימה המסויימת של המילים הבודדות שהוא משמיע, יכולות לשדר חום רב. שעת הצילום ההיא העניקה לנו הזדמנות למין התפרקות, מעין נסיון לקרבה מחודשת אחרי שנה שבירה וטעונת מתח, שבמהלכה כתבתי מילים למנגינות המעונות של מתי, שהניבו את האלבום הזנוח "מתי" (הטוב ביותר של שנינו, לטעמי), עם שירים כ"מי אמר לך שאני מלאך", "שדה התעופה", "אל תבכי בשבילי", "בלילות העיר", "ילד בן מאה" ו"בפסנתר". אחת לשבועיים - שלושה נהגתי להתייצב אצלו עם טקסט ביד ורעד בברכיים, והוא היה קורא את המילים, מזמר אותן לעצמו בקול חרישי, ואז זוקף את הראש, מישיר מבט, וכמעט תמיד אומר: "טוב מאוד, זה בדיוק מה שאני מרגיש." אני אוהב לשוחח ולהתבדח עם מתי, ומעולם לא השתעממתי בחברתו, אבל על תוכנם של השירים שכתבנו אז יחד כמעט שלא החלפנו מילה. המנגינות של מתי קדמו בדרך כלל למילים שלי, והמילים, כאילו מעצמן, קראו את המנגינות שלו ומצאו בהן את מקומן. במוסיקה שלו מצאתי, כמו תמיד, את הגירויים הרגשיים לכתיבה ולהתגייסות פנימית מלאה. פגשתי את מתי לראשונה בסוף שנות השישים, בביתה של המלחינה נורית הירש (אהבתי המוסיקלית הגדולה הראשונה) בתל אביב. יום אחד, כשעבדנו ליד הפסנתר, נשמע צלצול בדלת. בפתח עמד חייל צעיר, רזה מאוד, ובידו גיטרה. "כאן גרה נורית הירש?" - "כן." - "רציתי להשמיע לה כמה מנגינות שכתבתי." עוד לפני שנורית הספיקה להשיב, הוא כבר ישב והתחיל להשמיע אותן. הייתי המום. המנגינות שלו היו עצובות ועליזות בעת ובעונה אחת - עלו מהן געגועים וכאב ואהבה מיוסרת והומור. כמו המנגינות שעוררו בי, כשהאזנתי בנעורי לתקליטים אמריקאיים, התרגשות עצומה ותשוקה עזה לכתוב. והקול, הקול שלו. הקשר שנוצר בינינו ביום ההוא לא נותק מאז. כבר בהופעתו הרדיופונית הראשונה, ב"תשואות ראשונות", הוא השמיע את השיר הראשון שכתבנו יחד, שמעולם לא הועלה על תקליט, "מכשפה על מטאטא" ("עכברים יצאו לרקוד, באסם של עין חרוד..."). פגישות-העבודה שלנו נעשו תכופות יותר ויותר. מתי נעשה בן-בית אצלי ואצל עפרה. גרנו אז ברחוב דיזנגוף, מתי גר לא רחוק, בחדר שכור ברחוב מנדלסון, ולעיתים קרובות היה מגיע אלינו עם מנגינות חדשות קסומות, שהפכו לשירים. "לא דיברנו עוד על אהבה" (לסוזאן ופראן, ואחר-כך לנתנאלה), "ימי בנימינה" (לחוה אלברשטיין), "שיר אהבה - כמו גלגל בתוך גלגל" (לעפרה), ועוד.רק כעבור שנים סיפר לנו שנהג להתייצב אצלנו סמוך לשעת הצהריים בתקווה שנזמין אותו להצטרף לארוחה המשפחתית. עפרה ואני התגעגענו אליו מאוד בשנים ששהה בארצות-הברית. כמה רצינו שיפתיע אותנו שוב באיזו שעת צהריים. בסופרמרקט הייתי מתעכב תמיד ליד מדף הוופלים והביסקוויטים, חושב איזו קופסה הייתי בוחר אילו רק היה מופיע כמו פעם, מתיישב במטבח, וטובל חצי קילו עוגיות בשתי כוסות קפה נמס. אני עובר שוב על רשימת השירים בתקליטור-האוסף שלנו, ומגלה בהן את הביוגרפיות של שנינו: ב"הבלון שלי" מהמחזמר "לילי גם" שכתבנו לתיאטרון חיפה ב-1973; ב"הנה, הנה" שכתבנו למצעד הפזמונים העברי השנתי של גלי-צה"ל ב-1975, כשנבחרנו לפזמונאי ולמלחין השנה; ב"ברית עולם", ב"ילדותי השנייה", ב"סוף היום", וב"מי ששר". שני האחרונים נכתבו ב-1981, באנגליה, כשגרתי שם עם משפחתי לצורך לימודים. יום אחד טילפן אלינו מתי ושאל: אפשר לבוא אליכם מחר, לשבוע? כן, בהחלט. והוא אכן בא לשבוע, עם שש מנגינות חדשות שלא הצליח למצוא להן מילים. מתי היה זקוק לי, והודה בכך. לא היה אדם מאושר ממני באותו שבוע. כל בוקר, מיד כשגמר להכין סלט חניתה (הקיבוץ שנולד בו) משופר (ירקות קצוצים דק-דק עם לימון, שמן, מלח, ואבקת פלפל לבן - אך ורק לבן), היינו מתיישבים ועובדים עד הערב. מי ששר, מי ששיר בלבו נקשר, לא יאמר לי שאי אפשר לגלות, כשהדרך נגמרת, דרך אחרת. מי ששר, ואפילו אם יזייף, אלוהים את ראשו לוטף, ואז, לרגע, מי ששר מאושר.

ב-12 לאפריל 2005 נפטר אהוד מנור באופן מפתיע עקב דום לב. מתי כספי, הלום צער, התבקש לשיר בהלוויותו את שירם "מישהו". לפני ששר ספד לו במילים אלה:

דברים שאמר מתי כספי על קברו של אהוד מנור, 13.04.05 אני צעיר ממך. אמרת לי תמיד שאתה מבוגר ממני, נולדת קודם, תשע שנים קודם, ואני אמרתי לך - חכה קצת, אני אשיג אותך. אבל אתה עכשיו שוכב לך פה למטה ואני מסתכל עליך עם האף למעלה. קצת אירוני. אני לא יודע מה להרגיש. גיבבתי שני משפטים שאני חושב שאומרים הכל:       איך פתאום אין מילים, והשירים מרכינים ראש.       מתאבלים גם הצלילים, שאת מילותיו של אהוד שמחו לפגוש. אמרת שאנחנו נפשות תאומות, שאני הנפש התאומה שלך. אני מרגיש יתום. התייתמתי ממך. אני מרגיש נכה, כי מי ישלים את כל מה שאני מוציא, מי ישלים את המילים? אני לא חושב שיהיה מישהו כזה, אף פעם. לדעתי אני גם אתנגד שיהיה מישהו כזה אחר, כי זה בלתי אפשרי. כולם עצובים. היה בך גם משהו מצחיק. גיבבנו שטויות ביחד, כמו - שרב כבד בחוץ וכאן יושב אני... נחליאלי, נחליאלי... כל מיני גיבובים של שטויות שרק כשאתה היית לבד ווידאת שאף אחד לא שומע בטח אמרת כל מיני דברים שטותיים כאלה, במקלחת, באוטו לבד,ולפעמים בחשש היית מסתכל בראי לראות, אולי מישהו יושב מאחור ואתה לא שם לב... ככה גם אני הייתי. ואז נפגשנו כדי לעשות לעצמנו איזושהי תרפיה שתמלא את המקום בלב הזה של המון המון אנשים, של בעלי חוש ההומור הבריא והפשוט, וגם כאלה שמתביישים לצחוק, אלה שעושים את עצמם חכמים. אבל אתה הרשית לעצמך וגם אני, וכן, כנראה שהיינו נפשות תאומות.

לאחרונה סיפר מתי כספי כי בביתו של אהוד מנור ז"ל ישנם שירים רבים שהוא כתב ואיש טרם ראה. כספי קיבל זכות ראשונים על השירים, והחליט כי אלבומו הבא יכלול לחנים חדשים שלו לשירים אלה ויקרא "נפש תאומה".



קישורים:

קטע וידאו מהלוויתו של אהוד מנור (ובו חלק מדבריו ומהשיר ששר כספי)

קטע וידאו נוסף מהלוויתו של אהוד מנור

ראיון עם אהוד מנור על אודות "מאחורי הצלילים"

הסיפור מאחורי השיר "מי ראה את באני"

אהוד מנור מתארח בפורום מוסיקה ישראלית ב"וואלה!"