מתוך "אין לי ארץ אחרת", אהוד מנור, עמודים 224-227.
לעולם לא אשכח את הלילה שבאני הלכה לעולמה בשיבה טובה (כמעט בת חמש עשרה), הלילה שקברתי אותה במו ידי אי שם בחולות צפון תל אביב. עוד ביום הולדתה הארבעה עשר היתה באני כלבה עליזה ושובבה שהצטיינה במזג צעיר וחיוני. כשטיילנו ברחוב איתה ועם כלבנו האחר, סקוטי (שהיה אז בן חמש), סברו חובבי הכלבים מבין העוברים והשבים שדווקא סקוטי הוא הקשיש מבין השניים.
במשך חודשים אחדים עקבנו בדאגה אחר התרופפות בריאותה של באני. ראייתה ושמיעתה השתבשו והלכו. כדי להוציא אותה לטיול בוקר או ערב צריך היה לחפש אותה תחילה בכל רחבי הדירה, ולשאת אותה בזרועותינו במורד (ובמעלה) המדרגות. משקשתה עליה הנשימה, איבחן הוטרינר בעיות בליבה, ורשם לה גלולות שהקלו עליה במקצת.
אבל מי שנהגה אך זה לא כבר לדלג בזריזות אל הספה בסלון ולהתמקם בפינה החביבה עליה, היתה נעמדת בימיה האחרונים חסרת אונים ליד הספה, מתחננת אלינו בעיניה שנעזור לה להגיע לפינתה. וממרומי הספה, ראשה שעון על הכרית הפרטית שלה, שלחה לעברינו מבטי חיבה רוויים הכרת תודה.
ילדינו, שגדלו יחד עם באני (חברתם הטובה וכומר הוידוי שלהם), הביעו את חששם נוכח מצבה, אך מצאו נחמה וסימוכים באנציקלופדיה, שקראו בה על כלבים שחיו אף למעלה מעשרים שנה. הם נהגו בה ברכות רבה, שהתבטאה לא פעם גם בהקרבת השניצל האחרון מהמקרר.
גלי היתה בת שלוש, וליבי כבת שישה חודשים, כאשר אימן לא עצרה כח לעמוד בפני מבטה של הגורה שהתבוננה בה, מתוך כלוב, בחנות לחיות מחמד ברחוב פרישמן בתל אביב. כשנולד, כעבור שנתיים, בנינו יהודה, ונסענו לבקר אותו ואת עופרה בבית היולדות, טענו גלי וליבי בעקשנות שגם לבאני מגיע לפגוש את התוספת המשפחתית החדשה ולקחת חלק שווה בשמחה. האחיות בבית היולדות לא היו שותפות להתלהבות, ובאני נאלצה להמתין לנו בקצה המסדרון, מעבר לדלת הכניסה. כשחזרנו לאסוף אותה, כעבור דקות אחדות, לא מצאנו אותה. איש לא ראה. איש לא שמע. חיכינו וחיפשנו אותה כשעתיים, אך לשווא.
כעבור יומיים חזרה באני הביתה בכוחות עצמה. מכלבה שלא נחשבה חכמה במיוחד (היא נהגה לנבוח על אורחים כשעזבו את הבית), לא ציפינו לתושייה מדהימה שכזאת. ואז כתבתי את "מי ראה את באני?"
ביומה האחרון, בשעות אחר הצהריים, הבחנו שבאני אינה כתמול שלשום. היא ניצבה קפואה, כמוכת הלם, במרכז הסלון, ובהתה בחלל החדר. אבל כשהונחה, מתחת לאפה, קערית המזון, גילתה שוב עירנות ועניין. בשעות הערב צפתה יחד איתנו במהדורת "מבט" בטלויזיה.
בתשע וחצי פרשו הילדים למיטותיהם. עפרה הניחה את באני על ברכיה וליטפה אותה שעה ארוכה. לפתע מתחה באני את רגליה, הרימה מעט את ראשה, כאילו כדי להגיד משהו, ומתה בדממה.
במשך כשעה שכבה באני, ללא רוח חיים, בפינת הספה שלה, כשעפרה ואני מתבוננים בה ומתקשים לעצור את דמעותינו. ובלילה ההוא, בחצות, הטמנתי את באני, במו ידי, בתוך הבור שכריתי בחולות צפון תל אביב.
איך נספר לילדים בבוקר?
