מאת שמרית 31.8.02
מתוך הופעה חיה בערד

(התייחסתי לביצוע מתוך ה"הופעה חיה בערד").
עוד שיר גאוני של מתי (כמה "מפתיע"...).
בשיר יש הרמוניה מעניינת מאוד, מהלכי אקורדים יוצאים מן הכלל (תרתי משמע) שאפשר לבהות בהם ימים שלמים ולחשוב:
"איך, איך הוא הגיע לזה???" טוב, אני יכולה להמשיך ככה שעות, אז אגש ישר לעניין..
חלוקת השיר: א, ב, א, ב, קטע סולו, ב, ב, א חצי.
חלק א' - את הקפצות האקורדים של הפסנתר (במקצב שמיניות) החל מהפתיחה ולאורך כל השיר, אפשר לדמות לאי- הרוגע של המספר כתוצאה מהפרידה. אי-שלווה שמראה כמה הדבר מפריע, מציק לו ולא נותן לו מנוחה.
המהלך המלודי העולה (שמופיע לסירוגין בכל קטע א'), הוא בעצם פרוק של שני אקורדים: שתי העליות הראשונות בנויות מפרוק אקורד Cm7 , שתי העליות הבאות בנויות מפרוק אקורד Fm7 בהיפוך השני שלו (קווינט סקסט אקורד), ולאחר שוב חזרה על שני האקורדים הנ"ל.
מעברי האקורדים הגאוניים שמנוגנים לאחר כל משפט (בסינקופות) מסמלים אולי את ניסיון השבירה של המחשבות והתהיות שנשאלות
("לא חלמתי שתלכי ממני...", "ואני תמים תמיד חשבתי..."), כאילו מנסים לגרום למספר להפסיק לנתח את מה שהיה, אך ללא הצלחה...
ע"י מהלכי האקורדים הנ"ל ניתן לחוש במידה מסוימת גם כעס של המספר על עצמו (אולי גם על הנערה): כאילו לאחר כל משפט שהוא מספר, הוא מתעצב, כועס ומכה בשולחן... . את מהלך האקורדים הראשון שמופיע לאחר השורה "בלי לומר מילה בלי להזהיר"
(ובנוי בירידה: Cm, Gm, F#m, Fm) אפשר אכן לדמות להליכתה של הנערה ללא הזהרה מוקדמת ע"י כך שהמעבר מתחיל כסינקופה, שאף היא פעולה לא צפויה שלא ניתן להזהיר מפניה: העברת ההדגשות (הקבועות) לפעמות שלא הודגשו קודם.
העיבוד של מהלך האקורדים השני לאחר השורה "רעם שכזה ביום בהיר" מעניין: לאחר המילה האחרונה שומעים ר-ק את הקפצות הפסנתר שכאילו משולות ל"יום הבהיר" (השהייה על אקורד -G5),
ולאחר מכן שומעים את המשך המעבר, בסינקופות כמובן,
(G5+ ,G7 ,Cm) מנוגן ע"י שאר הכלים (תופים, גיטרה בס, גיטרה חשמלית וכו') שמדגישים את "המכות של הרעם" ב"יום הבהיר".
מעבר האקורדים האחרון (לפני קטע ב') הוא המיוחד ביותר לדעתי! המספר לא יודע מה לעשות יותר, על מה לחשוב, כיצד לפעול, הוא מסתובב הנה והנה ולא יודע אם יצליח להתגבר על הפרידה אי פעם, חוסר שקט שמלווה אותו לכל אורך המהלך: מז'ור, מינור, מז'ור, מינור, עליות, ירידות...: Cm, C, Bbm, Bm7, E7, Am.
חלק ב' - "קול קורא הלילה". בחלק זה שומעים בבירור את קריאות הקול החזקות שמועצמות ע"י הכלים. עבודה מעניינת מבצעת הגיטרה בס שכאילו רודפת אחר המספר (במהלכי טונים וחציי טונים), משיגה אותו וגוררת אותו לשורה הבאה.
"ואת עצמי" – המעבר מהפורטה לפיאנו, מהקריאות החזקות שמקודם לטון שקט יותר, והירידה במלודיה של התו הראשון (מי b, רה b, דו) בשורות "איך אני שונא, איך שאשתנה בשבילך..." מראים בעצם כיצד הביטחון העצמי של המספר יורד אט אט, הוא לא מאמין ובוטח בעצמו יותר, הוא מסתגר, שונא את עצמו ומרגיש צורך להשתנות.
קטע סולו - קטע סולו סוחף ביותר שמבוצע ע"י גיטרה חשמלית. קטע זה מנוגן ע"פ האקורדים של הקטע השני של חלק א'. ניתן לחוש ע"י נגינת הגיטרה מן תחושה של מאמץ, שאולי מנסה לתאר את המאמץ של המספר שמספר את המקרה העצוב...עצב וזעקות כאב שבאות לשיאן בסיום הקטע ע"י נגינה באוקטבות גבוהות, משיכות של המיתרים והשהייה עליהם.
לסיכום, למרות שנראה בתחילה שהמספר שר את השיר למישהי שנמצאת עמו באותו הרגע, ופונה אליה ("את היית דבר כל כך בטוח...") אין זה כך, וזאת ניתן לדעת ע"י המשפט "ואולי את עוד מעט חוזרת", המספר מדמיין מה היה אומר לה אילו הייתה ניצבת מולו, אך עקב מצבו הנפשי המעורער , בטחונו העצמי ירד, והוא מדמיין ושר לעצמו כשהוא לגמרי לבד...
כמו-כן למרות שלאורך השיר ניתן לחוש מעין ביקורת של המספר כלפי עצמו ("ואני תמים תמיד חשבתי" , "ואת עצמי איך אני שונא") , ניתן לחוש שבכל זאת הוא מנסה למצוא איזה ניצוץ של תקווה שאולי יש סיכוי להציל את המצב ("איך שאשתנה בשבילך", "ואולי את עוד מעט חוזרת"). הוא יודע שהמצב אבוד, מאשים את עצמו, וחושב שיש סיכוי, מעין סיבוכיות נפשית. לכל אורך השיר ניתן לחוש חוסר יציבות והחלטיות שבא לידי ביטוי בצורה נפלאה גם בהרמוניה- ע"י מהלכי האקורדים המעניינים, ובקצב- ע"י סינקופות רבות.
שיר מקסים! יפה! מיוחד! גאוני! (אני לא יכולה בלי המילה הזו...), עיבוד מצויין!!! המון רגשות חזקים (צער, כעס, יאוש, תקווה) שניתן לחוש הן ע"י השירה והן ע"י כלי הנגינה.


תגובות:

חגית    31.8.02
בלי ספק מדובר באחד השירים שמככבים בראש הרשימה של השירים הטובים והאהובים ביותר של מתי (לפחות אצלי). עוד שיר בלתי-מאיס (אפשר לשמוע אותו שוב ושוב וליהנות כל פעם מחדש) של מתי.

בהרבה שירים יש איזושהי שורה ש"תופסת" אנשים, שבגללה אוהבים אותו. בשיר הזה נדמה לי שיש שורה כזאת והיא: "ואת עצמי איך אני שונא" - אמירה כל כך ישירה, שכל כך קל להזדהות איתה. בשבילי לפחות, זאת שורה שעולה לראש הרבה פעמים... (כמו גם השורה: "גועל נפש, אוי רק שלא נדע..." אבל זה לא קשור...).

אני מהמרת שבשיר הזה המנגינה קדמה למילים, שמתי הביא את המנגינה לאהוד מנור. נראה לי שאהוד מנור תפש את האוירה הקודרת בשיר וחיבר את המילים הגאוניות הללו, שמתאימות בדיוק למנגינה. מישהו יודע האם זה נכון?
בשיר יש התפתחות: בתחילה הוא בהלם, לא חלם על זה, רעם ביום בהיר וכו'; אח"כ הוא כועס על עצמו, ומבטיח (אבל רק לעצמו) להשתנות, רוצה להתחיל שוב או להמשיך בכל זאת. אח"כ יש לו עוד תקווה שאולי בעצם זה לא קרה, "אולי את עוד מעט חוזרת"; אבל אחרי שעוד לילה ועוד לילה עוברים והקול קורא ואין עונה, והשנאה שלו לעצמו גדלה (ר' העליה הגדולה בפעם האחרונה "ואת עצמי..."), בא החלק החותם של השיר: "ואני תמים תמיד חשבתי..." והסיום ב"איך ביחד נזדקן", כשהפעם זאת ההבנה שלו שזה לא יקרה, ומה שהוא ראה בדמיון, הופך מחלום נעים לחלום כואב.
המילים הן גם מאוד יומיומיות, מדגישות עד כמה "את היית דבר כל כך בטוח", הוא מקווה שהיא רק "הלכה לקנות כמה דברים", דבר יומיומי, וש"נלך לראות ביחד סרט, או נחליט שנשארים" תיאור של סוג של שגרה. גם במנגינה, החלק הראשון (של האקורדים המפורקים), המנגינה חוזרת על עצמה מבחינת התבנית והלחן, דבר שמדגיש את השגרה, שמופרת אח"כ ע"י ה"קול קורא הלילה".

אני אישית מעדיפה את הביצוע בתקליט המקורי, בו העיבוד וההפקה יותר עשירים. יש תפקיד נפלא של חליל לאורך כל השיר שמקיים דיאלוג עם המנגינה או משמש לה כהד בכל פעם שיש שקט במלודיה (בהופעה, קצת מזה עושים הקלידים והגיטרה). הביצוע בתקליט הוא גם בסולם אחר, סי מינור, שמאפשר לשמוע את הקול העמוק של מתי בנמוכים... אבל השירה והביצוע של מתי בהופעה - די מדהימים. כבר כתבתי פה פעם שה"קול קורא הלילה" בהופעה, הוא ממש כמו: "קול קורע לילה"... כך שהייתי לוקחת את השירה של מתי מההופעה ומחברת אותה לעיבוד וההפקה של התקליט . לזכות ההופעה ניתן לציין גם את כלי ההקשה והתופים.

לגבי ההרמוניה בחלק א': האקורדים המפורקים במלודיה הם כפי שכתבת, Cm7, ו-Fm7, החוזרים כל אחד פעמיים, אך הליווי הוא באקורדים אחרים: על ה-Cm7 הראשון הליווי הוא Cm7 ובפעם השניה הוא +Ab7 (כך שאולי האקורד המפורק של "בלי לומר מילה בלי להזהיר" הוא למעשה Ab7+9?); ועל ה-Fm7 (שהוא נראה לי היפוך ראשון, כלומר סקסט-אקורד, ולא קווינט-סקסט, אבל אולי אני טועה), הליווי הוא: Fm7 ומיד אח"כ Ab כך שהאקורד במלודיה הוא אולי למעשה Ab6. זה די מבלבל אותי - מישהו יכול לעזור? (גלעד כהן אולי?)

בחלק ב' ("קול קורא הלילה" וכו') - כפי שכתבת, עוצמה רבה, ותפקיד הבס (שבתקליט נעשה ע"י כלי נשיפה - דבר בולט הרבה יותר ועשיר יותר) לא רק כמו רודף אחרי המנגינה, אלא גם מדגיש מגמת עלייה. שמשתנה למגמת ירידה, כשהמספר עובר לדבר על עצמו ("איך אני שונא" וכו'). דבר שמודגש גם ע"י הירידה בחצאי טונים שמבצעים קולות הרקע. כאילו הקול קורא (עלייה) אבל אין עונה, אין אף אחד, נשאר "עצמי, ואיך אני שונא" (ירידה).
אני גם מאוד אוהבת את הקטע של "את עצמי איך אני שונא" האחרון - שבו מתי עולה לגובה הכי גבוה בשיר, מדגיש את שורת המפתח הזאת.

אגב, עוד זכרון (מעומעם) מההופעה בערד - אני זוכרת שבאמצע אחד הסולואים של הגיטרה, נדמה לי בשיר הזה, נקרע לחיים רומנו מיתר בגיטרה, אבל כמעט שלא הרגישו בזה. אחרי השיר היה צריך לחכות שיחליפו לו מיתר. אבל יכול להיות שזה היה בהופעה אחרת בסיבוב ההופעות הזה, וגם ייתכן שזה היה בשיר אחר.


שמרית    1.9.02
התהייה שלך לגבי ההרמוניה מאוד מעניינת. אני התייחסתי בעיקרון רק למנגינה עצמה, אך בהחלט יש דברים מעניינים בליווי...
לגבי המהלך המלודי שהוא פרוק של Cm7 על +Ab7 , באמת אפשרי לומר שהאקורד המתקבל בעצם הוא: Ab7+9 , כאשר התו יסוד של האקורד Ab מנוגן בבס, ואילו שאר התווים באקורד במצב יסודי שלו מנוגנים ביד ימין, אבל אם הוא לא רשם כך, אני תוהה למה לא נרשם בספר תווים ( זה סולם אחר כמובן): Cm7\Ab....?
לגבי המהלך המלודי השני Fm7 זה איכשהו מזכיר לי משהו שלמדתי פעם שלדוגמא: Dm7=F6 , Em7=G6 (בהיפוך השני), אבל נשאלת השאלה למה לא נרשם כך באמת...? אגב, לאחר עיון בספר ראיתי שקיימים עוד מצבים שבהם נרשם בליווי, נאמר, Dm והמנגינה מכילה את התוספת של ה-7 , או 6 וכו', ול-א נרשם באקורד Dm7 , באמת מעניין...אולי זה קשור לדרגות, לסולם, אני גם לא יודעת..
יהיה מעניין לשמוע הסבר ממתי על הנושא הזה..חשבתי לתומי שאולי זו מן אשליה שתגרום לקוראים לא להיבהל מהאקורדים הכתובים, ובלי להרגיש ע"י נגינה של המלודיה והליווי הם יצרו אקורדים לא פשוטים בעצם...


שאולי זבלוד    1.9.02
בשיר שלפנינו, אני מרשה לעצמי להניח שהמעבר פורטה-פיאנו באמצע הפיזמון שדיברו עליו שתי עלמות החן מעלי, איננו מקרי בעליל. "קול קורא הלילה..." צעקה, גם במנגינה. מול "ואת עצמי, איך אני שונא". ברור שמתי הרגיש (!) את מה שכולנו מרגישים (הצעקה מול הלחישה) רק שהוא היה הראשון להרגיש את זה וגם ידע איך להעביר לנו את התחושה כמו שרק הוא יודע. חשוב להדגיש שוב שלדעתי, ההבדל בין האמנים לביננו הוא שהם מרגישים, אנחנו, בניתוח, מנסים להבין מה הם הרגישו.


מיכאל    2.9.02
בעניין הזהות של האקןרדים מה שמשנה זה הבס כמובן, כשיכול אפילו להיות שבעיבודים שונים יתייחסו לאקורדים בצורה אחרת כך שזה ישנה קצת את האופי ההרמוני של המשפט אבל עדיין יתאים.
בנוגע לציון של 6/7/9 וכו לאקורד. לא חייבים לציין אם התו האמור מופיע במלודיה מאחר שתוספת הצליל בשירה ישר תיתן לאקורד את האיפיון הדרוש. באותה מידה לא כל כלי צריך לכלול את כל צלילי האקורד. נהפוך הוא הגוון היפה ביותר נוצר משילוב של כל הכלים בהרמוניה ולא נגינה של כל הצלילים בכל הכלים שיכולה ליצור מנגינה עמוסה וכבדה. גם זו סוגייה שנתונה לעיבוד עצמו.


תגובות נוספות ניתן לשלוח בדואר אלקטרוני.