מאת אודל-יה 11.9.02
מתוך האלבום "אחד לאחד"
* בדף האלבום מילים

ראשית, זה מעניין שתמלילן כותב על מנגינה, הייתי מצפה שהוא ידבר על איזושהי שורה שאבדה לו, או אפילו מילה - כמו "אוי" מצד שני, כשכותבים משהו גם אם אין לו ממש לחן, יש לו ניחוח של צלילים, אתה יודע לאן זה מוביל, לאיזה סגנון, ואולי יותר קל לעקוב אחר מנגינה.

מבחינת מבנה: הוא מאוד מתומצת: א, א, ב, ג. (אם אני לא טועה).

שני הבתים מתחילים ב" איפה" גם מבחינת הלחן מתי מושך את המילה, הוא קורא, מחפש, מישהו אולי ראה, שמע... יש נימה קלה של בכי , בשורות הראשונות, בגלל הסילסולים, קצת מזכיר ילד שאמו אבדה לו.

קשה לי להגדיר מבחינה מוסיקלית את השורה השלישית בשני החלקים הראשונים, זו מנגינה מסתעפת , מבחינת הטונים היא הולכת ויורדת, קצת מזכיר (כמו שהמילים מסגירות) משהו שמתפתל בין כל הירוק של הדשא, מחפש דרכו. גם מבחינת השורה השלישית בחלק השני זה מתאים, "ירדה בתוך הגשם" רק עם הקול הנמוך המיוחד של מתי ניתן עד כמה עמוק ניתן לרדת בתוך הגשם... בנוסף, כשמתי אומר מנגינה תמימה שירדה בתוך הגשם, אז מיד אחרי המילה גשם שומעים הייטב את הפסנתר , קצת כמו גשמים רבים שיורדים בבת אחת, בבוקר חורפי במיוחד...

כל המשחק הזה של משיכת מילים או לחלופין כיווצם מעשיר את השיר - רואים את זה ממש טוב בצמד המילים כאב עמום, כשכואב זה משהו מתמשך - כאאאאאאאאב והמילה עמום היא כל כך יפה כי היא אוצרת בתוכה את משמעותה , מום, משהו עצור, קצר. או למשל רואים את זה ב" חומק...לתחנוני" לאדם עם מעט קשיי נשימה, כמוני, כשהוא שר את השורה הזאת מרגיש את המחסור ב O2 , כשמחפשים, אז זה עד הסוף , עד כלות הנשימה .
גם ב"גדי תועה" ניתן לראות אלמנטים של חיפוש, ששם הוא מושך את המילה לשורה המוסיקאלית הבאה, כמו שאמרנו לעיל, כשמישהו, משהו מאבד את דרכו, אז גם הלחן הוא מתפתל , פונה לימין, לשמאל, מסתלסל.

בקצה ההתפתלות קיימת עליה, שמתווספת לעוד עליה ועוד, הנה אני כבר מתקרב, אוטוטו , אני כבר מגיע , עד שמגיעים לקריאה רמה בסוף "שובי אלי" (כל עניין השובי מזכיר את שובי השולמית, ובכלל הלחנים בתקליט הזה נדמים כמקשה אחת), מעיין שיא .

מכאן מתחילה ירידה, אולי אכזבה, פחד, או יאוש, קצת, " מנגינות רבות ענו לי כשקראתי לך, את עוד לא ענית" . אולי דווקא תקווה לעתיד (עוד לא ענית, דגש על העוד, זה עוד יקרה) , ממש בסוף "בואי ונתחבר שנית" זה נראה כאילו היא ממש מולו וזה רק עניין של בחירה. שורה כזאת לא יכולה או יותר נכון לא ראוי שתהא מושרת בלהט כמו "שובי אלי" זה משהו יותר אינטימי , הוא צריך ממש להלחש.

"הללי לליי " בסוף , ממש חלק מהשיר, מזכיר את הצלילים של הריקוד שגם קיימים ב"שובי השולמית" ואפילו ב"ספונג'ה" (השיר הזה ממש חביב עלי ואין ספור פעמים הוא העלה בי חיוך...) מעיין ריקודי עם. ב"שובי השולמית" ממש ניתן לחוש את הפסיעות, אולי צעד תימני, וגם כאן , הוא מתחבר שנית עם מנגינתו לריקוד - כפי שצריך להיות החיבור אל מנגינה. כשרוקדים, אז החיבור הוא ממש אל תוככי הגוף, בכל זיע וניע של הגוף, חלק ממך...


תגובות:

חגית    11.9.02
זה אחד השירים שרשום אצלי ברשימת השירים עם קשר-בין-מילים-למנגינה. בעיקר בגלל שני מקומות:
1. גדי תועה, אהההה - מזכיר מאוד פעייה של גדי!
2. "בואי ונתחבר שנית-לללללליייי. ה"ללללייי" מחובר ממש בצמידות ל"שנית", כאילו קוטע את המשפט ומתחבר. השר קורא למנגינה האבודה שלו, רוצה שהיא תתחבר אליו והנה מנגינה מתחברת.
האמת, לי זה נשמע כמו wishful thinking, הוא נורא רוצה שתבוא המנגינה, אז הוא כאילו מנסה להתחיל אותה... אבל זאת לא באמת מנגינת בוקר חייו.


אלעד לוי    25.10.03
כמובן, מדובר על מלחין שמחפש מנגינה שצצה לו פתאום, ומיד ברחה.
ההשראה שנחתה עליו ונעלמה לו, מכאיבה לו מאוד. כאילו איבד מישהו קרוב. כאילו הוא לא שלם בלעדיה.
צל המנגינה "מאיר" את פניו, אך מיד חומק ונודף.
בעצם, המלחין הוא ה"אבוד" האמיתי, לאו דווקא המנגינה.

אני רוצה להתרכז בשתי שורות מסוימות, בעיקר מכיוון שעל שאר הדברים הורחב כבר.
"גדי תועה" – לדעתי, וזה פתוח לויכוח, כמובן, מדובר על גדי שמובל על ידי נגינת החליל של רועה הצאן, אבל מאבד את דרכו ואת הצליל המכוון אותו.
תחושה של חוסר אונים, תסכול ופחד. כמו ילד קטן שמאבד את אמא וצועק לה שתשוב.
(אגב, גדי ולא תיש, מכיוון שגדי הוא הצעיר. אחד שיותר צריך מישהו שידריך וילווה אותו.)

"מנגינות רבות ענו לי כשקראתי לך, את עוד לא ענית..." - מנגינות אחרות מרימות ראשן, אבל אין עוד אחת כמוה, אחת שתגרום לו להרגיש כמו שהרגיש במחצית מנגינתו האבודה.
אחת שתגרום לו להרגיש שלם, שתרפא את הכאב, שתבוא ותעטוף אותו בקסמה.

יש משהו מאוד קסום במציאת המנגינה הנכונה, מגיעים לאיזשהו מצב סופר מרוכז, מאוד רומנטי, שלם ומספק, לדעתי.
יש בשיר ייחול להגיע לאותו מצב, יותר מאשר למצוא את המנגינה.
ואני אפסיק עכשיו, רק אסיים בכך שאני מסכים עם אודליה לגבי הסלסולים, ולכן לא אוסיף בעניין.


תגובות נוספות ניתן לשלוח בדואר אלקטרוני.